<h1>ראבי"ה סימן תשמ"ח</h1>
<h2>דף טו:</h2>
יום טוב שחל להיות בשבת לא יבשל אדם בתחילה מיום טוב לשבת אבל מבשל הוא ביום טוב ואם הותיר הותיר לשבת עושה תבשיל מערב [יום טוב] וסומך עליו לשבת. בית שמאי אומרים שני תבשילין ובית הילל אומרים תבשיל אחד. ופסקינן אמר רבא הלכה כתנא דידן ואליבא דבית הילל, דדי בתבשיל אחד, אבל בהלכות גדולות פסק דבעינן פת ותבשיל. וכן פסק רבינו תם ומפרש דמאי שפסק רבא לא אתי אלא לאפוקי מדחנניה דאמר לבית שמאי דאמרי אין טומנין את החמין אלא אם כן היו לו חמין טמונים מערב יום טוב קא משמע לן דלא בעינן חמין אבל בהא קיימא לן כוותיה שאין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל. וביצה שנולדה ביום טוב לכאורה נראה דמותרת למחר בשבת לגומעה חיה, דכיוון דאסורה לרב משום הכנה שרי לגומעה בשבת על ידי עירוב תבשילין. [אבל נראה דעירוב תבשילין] לא מהני אלא לדבר שגמרו בידי אדם, כדגמרינן ליה מדכתיב אשר תאפו אפו. ולי נראה דסגי במין אחד, דהכי משמע פשיטא דשמעתא כולה, דתני רבי חייא עדשים שבשולי קדירה וכו' ואמר רב יצחק שמנינות שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו לשבת וכו' וכן דגים קטנים וכו' אמר אביי מערבין בדייסא, אלמא דכולהו לא בעי שני מינים. [אבל יש לדחות ד[לא] אתי לחדש אלא שהעדשים שבשולי קדירה נחשבים הם מין אחד, ומיהו מלבד מהם בעינן מין אחר. והא דגרסינן בירושלמי בפרק שני דביצה רבי חייא רבא סליק לביתיה אמרין ליה אינשין מערבא אמר לון אית הכא טלופחון מן אתמול אמרין ליה אין הדא אמרה אפילו מין אחד והדא אמרה שאין צריך להתנות אמר רב חסדא תנאי היה לו לרבי חייא הגדול, פירוש [שבערב יום טוב] היה [אומר] אם אשכח להניח עירוב תבשילין אסמוך על אלו טלופחין אף על פי שלא הורדה דעתו בבירור עליהם ולא נתבשלו להכי, כדתנן עושה תבשיל וכו' ואפילו הכי מהני אם ישכח. ובירושלמי אחר בדקתי שוב ואין כתוב בו הדא אמרה אפילו מין אחד. וכן משמע בדוכתא אחריתי בירושלמי דבעינן שני מינים, כדנפרש לפנים. שמואל היה מערב אכולהו נהרדעי מכריז רבי יעקב בר אידי כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבוא ויסמוך על שלי ועד כמה עד תחום שבת. ודעת מניח בעינן ודעת מי שהניחו לו לא בעינן, ובלבד שלא יפשע פעם או פעמיים וגלה דעתו שאינו חפץ לסמוך על אחרים, כעובדא דההוא סמיא כדפרישית. ואסיקנא בפרק חלון אחד עירובי תחומין ואחד עירובי חצרות ואחד עירובי תבשילין צריך לזכות על ידי אחר ואפילו על ידי אשתו או על ידי בנו ובתו הגדולים. ושעור גדולתן לענין זכיה לעצמן או לאחרים מפורש במסכת גיטין בפרק התקבל. ובירושלמי גרסינן עירובי תבשילין כך הן נוטל פת כביצה ותבשיל כזית ואומר ברוך אתה י' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצוות עירוב ומתנה ואומר בדין יהא שרא לנו לאפויי ולבשולי מיום טוב לחבירו (ו)מיום טוב לשבת לי ולמי שסומכין על עירוב זה עד מוצאי יום טוב האחרון ובלבד שיהא עירוב שמור עד מוצאי יום טוב אכלו או שאבד צריך לערב בערב יום טוב האחרון. עד כאן לשון הירושלמי. והעם נהגו לומר לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא. ולקמן בפירקן הלכה בשלושה דברים רבן גמליאל מחמיר כדברי בית שמאי גרסינן מי שלא הניח עירוב תבשילין אופין לו פת אחת ומחמין לו קיתון אחד ומדליקין לו את הנר ויש אומרים אף צולין לו דג קטן, משמע שהעירוב מתיר הדלקת הנר, ובהא פליג הירושלמי. [ו]בעי שני מינין כפי שיטתו דלעיל. ותו פליג דנקיט בפת כביצה ובגמרא דידן משמע דשיעורא כזית ולא מפליג בין פת לתבשיל. והאי דקאמר בירושלמי מיום טוב לחבירו, נראה לי דפירושו הכי אם חלו שני ימים טובים בערב שבת ובשבת שנמצא השבת יום טוב שני (אין) צריך לומר מיום טוב לחבירו דהיינו נמי מיום טוב לשבת וכולהו חדא מילתא היא, והלשון מוכיח דקאמר מיום טוב לחבירו מיום טוב לשבת בלא וי"ו, ולא קאמר ומיום טוב לשבת, ואשמועינן דצריך להזכיר שניהם. אבל מיום טוב לחבירו דעלמא לא מהני עירוב, דשמא הראשון קודש והשני חול ואין יום טוב מכין לחול כלל, ולא מצינו דלהני ביה עירוב, דקרא את אשר תאפו אפו בשבת כתיב ומיניה גמרינן עירובי תבשילין. ושמעינן מן הירושלמי דיום טוב דסוכות שחלו שני ימים הראשונים להיות בחמישי וששי, שעתה יום שמחת תורה חל להיות בערב שבת, דעירוב תבשילין דימים טובים הראשונים הועילו גם לימים טובים האחרונים, ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי יום טוב האחרון. ומיהו אף על גב דלגבי עירובי חצרות מהני לכל שבתות השנה, הכא לא מהני לכל ימים טובים שבאותו השנה, דכיון שעירובי תבשילין טעמייהו כדאמרינן זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא לשכחהו וכדמפרש רבה טעמא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב אי הוי מקדים לעירובי כולי האי אין לך שיכחה גדולה מזו. אבל בהלכות גדולות כתב כשם שאין אופין מיום טוב לחול כך אין אופין ומבשלים מיום טוב לחבירו דאמר רב הלכה כארבעה זקנים אליבא דרבי אליעזר דאמר שתי קדושות הן ותו דאמרינן דכולי עלמא סברי שתי קדושות הן וכשם שאין אופין ומבשלין מיום טוב לחבירו אלא אם כן עירב בתבשיל כך אין אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אלא אם כן עירב בתבשיל וכו' עד ותבשיל שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו קולייס האיספנין. ולי נראה כדפרישית. ועוד כתב שאסור לאפות מיום טוב לחבירו אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. ונראין דבריו, לחומרא היא היא [דמחשבינן] להו קדושה אחת ולא להקל דמי יימר שאתו עדים מן המנחה ולמעלה. ובתוספתא תניא מערבין בפת לשבת ובתבשיל ליום טוב ואופה ומבשל עליו לשבת ומטמין ורשאי לאוכלו מבעוד יום ולתנו במתנה ותחילתו וסופו אין לו שיעור רשאין בני המבוי לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו וכו', משמע דסגי במין אחד. וכן פסק בשאילתות פרשה עד אנה מאנתם. וגם רבינו יב"א פסק כן. ורבינו יצחק בר יהודה פסק דבעינן שני מינים.
